שאלה על אבא · אמת שעלתה בגוף · רגע של ניצחון
שיחה שהתחילה בשאלה על אבא, הגיעה עד בכי ובחילה, ובסופה אותו עבר קיבל סיפור חדש: יוסף כבר לא היה רק מי שנפגע — אלא מי שבחר בעצמו וניצח.
״יוסף, ניצחת. אתה יודע את זה שניצחת? תן לעצמך את הרגע הזה.״ נוח · 2:55:23
לפני שמתחילים
יוסף וחברו נוח דיברו שלוש שעות וארבע־עשרה דקות. הטלפון ניתק אותם אחרי שעתיים, ותוך דקה וחצי הם התקשרו שוב והמשיכו. הדף הזה מספר מה קרה בשיחה.
השיחה עברה ארבעה שלבים: נוח הסביר, שניהם חקרו יחד, יוסף הרגיש בגוף את מה שסחב שנים — ולבסוף ראה את הסיפור שלו אחרת. אפשר לקרוא לפי הסדר או לקפוץ לחלק שמושך אתכם. שהופך לחפירה, שהופכת לעבודה בגוף, שנגמרת בשינוי שם. אפשר לקרוא לפי הסדר, ואפשר לקפוץ.
0:00 — 1:19
יוסף מתחיל בשאלה כללית על נרקיסיזם. התשובה של נוח הופכת אותה מיד לשאלה אישית: האם יוסף מוכן להפסיק לחכות שאביו ישתנה?
״זה באמת מעניין אותי. אתה מאמין שנרקיסיסט יכול להשתנות?״
״אם אנחנו רוצים להסיר את הפצע, עלינו להסיר את התקווה בתיקונו — ולעבור אל אֵבל על ההורה שלא היה לנו ולא יהיה לנו.״
יוסף שאל אם אביו יכול להשתנות. נוח הציע שאלה כואבת יותר: מה יקרה אם יוסף יפסיק לחכות לזה ויתאבל על האבא שלא קיבל?
בדרך לתפילה בשבת, יוסף ראה את אביו מעניק לאדם אחר בדיוק את היחס שתמיד רצה לקבל ממנו.
״אבא שלי הגיב לו בצורה שאני תמיד חלמתי שהוא יגיב לי. באמפתיה, בהבנה, בלי ציפיות. ואני כזה — איפה היכולת שלך לעשות את זה איתי?״
ארבע דקות אחר כך יוסף אומר בפשטות מה ביקש מאביו כל השנים. רק בשעה השלישית של השיחה הוא יקבל תשובה אחרת לבקשה הזאת.
״הפצע הוא שכל מה שרציתי מאבא
זה שיהיה גאה בי על זה
שבחרתי בעצמי.״
״ברגע שהתחלתי לשים לב שאני כבר שבועות מתעורר עם משאלת מוות — זה היה גבול שנחרץ. בא לי למות. אני קם בבוקר ורוצה רק לישון, לא לצאת מהחדר, לא לאכול. אם מישהו לא שולף אותי מכאן, אני לא יודע לאן זה מידרדר.״
בתוך שבוע יוסף ניסה ארבע פעמים להתקבל לאשפוז. לבסוף הוא שהה חודשיים בבית איזון, מסגרת תומכת במקום אשפוז. מה שנשאר איתו משם לא היה טיפול מסוים, אלא תחושה חדשה.
״הרגשתי בית. כולם רואים אותי. אם אני בוכה ומתפרק — יהיו שם בשבילי. אם אני לא יודע להגיד מה קורה איתי — עדיין יישארו. אתה מקבל אישור ואהבה, לא משנה מה אתה עושה.״
״זה בדיוק הריפוי. זה היה שורש המחלה — שלא יכולת לקבל אהבה בשום שלב בצורה אורגנית.״
בתוך השיחה יוסף מגלה חיבור בין הילד שנמשך למחשבים עוד לפני גיל שלוש לבין האדם שעובד היום עם בינה מלאכותית: המחשב היה המקום היחיד שהרגיש שייך לו.
״זה היה המרחב היחיד שהוא שלי, שאף אחד לא אומר לי מה לחשוב, מה ללמוד, מה לעשות. זה היה ההצלה שלי. זה מה שאפשר לי לפתח איזושהי עצמאות.״
״היה לי שד ענק בפנים שלא הצלחתי להבין אותו. אני כל הזמן מרגיש שאולי זה לא אמיתי. אולי כל מה שאני חושב על עצמי, כל מה שאני מרגיש — לא אמיתי.״
״את הדמיוני הוא הופך לאמיתי, ואת האמיתי הוא הופך לדמיון.״
כאן כיוון השיחה משתנה
עד כאן נוח הסביר ויוסף הקשיב. ב־1:19 זה מתהפך: יוסף מפסיק להיות תלמיד ומציע ניסוי.
״אם אני נפגש עם אבא שלי ושואל אותו אם הוא מרגיש בושה או אשמה על איך שהוא התנהל איתי — מה לדעתך יקרה? בוא נבחן איתך את התיאוריה.״
במקום לחכות לתשובה מנוח, יוסף מדמיין בעצמו מה אביו יאמר.
״עוד לא שמעתי ממנו סליחה בחיים. אולי יוציא סליחה מאולצת, יגיד לי תביא חיבוק, ויצפה שהכל יחזור לקדמותו. קדמותו — הכוונה גיל עשר, גיל חמש־עשרה.״
יוסף כבר מכיר את התגובה של אביו ויכול לצפות אותה מראש. נוח לא אומר לו מה המסקנה הנכונה, אלא מבקש ממנו לבדוק בעצמו — גם אם יגיע לתשובה אחרת.
1:19 — 2:07
עד כאן נוח בעיקר הסביר ויוסף הקשיב. מכאן שניהם בודקים את הרעיונות מול החיים של יוסף.
יוסף מדמיין כיצד אביו יתייחס לילד עתידי שלו. המחשבה הזאת הופכת את הרצון להתרחק מהאב להחלטה ברורה.
״התחלתי לדמיין מה אם היה לי ילד. לא רוצה שהילד שלי יראה אותי במקום הזה. ורגע — גם נסיה רואה אותי ככה. מי שרואה אותי כאן ואוהב אותי לא מקבל את הגרסה שהוא מכיר ואוהב. וכאן נעצר לי המוח.״
״אני לא רוצה שהילד שלי יהיה מוצר בחנות, שיצטרך לעבור עם הברקוד ולקבל אישור יציאה.״
במקום להסביר איך אביו של יוסף עשוי לענות, נוח מדבר בקולו. לרגע, השיחה המדומיינת עם האב נעשית כמעט אמיתית.
״ישנו פעם אחת במגרש כדורגל עם שמיכה, כי לא היה לנו איפה לישון. אבא שלי העיף אותנו מהבית באחת בלילה.״
״אבל אני סיפקתי לכם הכל, נכון? קיבלתם יותר מכל הילדים. אתה לא מספיק מעריך.״
נוח מדבר כאילו הוא אביו של יוסף. יוסף עונה לו את הדברים שלא הצליח לומר לאביו עצמו.
כאן נכנסת נסיה, בת הזוג של יוסף. נוח רואה בקשר שלהם מקום שבו שניהם לא הפכו לאנשים אחרים, אלא העזו להיות מי שהם.
״בוא ניתן אחד לשני את כל מה שהעולם מסרב לתת.״
״לא נהייתם אנשים אחרים — נהייתם הגרסה האותנטית שלכם.״
״אני מאוהב דווקא בטראומה שלך, בחולשה שלך, כי היא עושה אותך בן אדם.״
2:07 — 2:35
כאן נוח מפסיק לנתח ושואל מה יוסף מרגיש בגוף. בתוך דקות מגיעים בכי, בחילה, כמעט הקאה — ולבסוף הקלה.
תחילה מתגלה האשמה. בתקופה שבה רק ניסה לשרוד, יוסף אפילו לא פנה לקופת חולים כי לא היה לו נעים לבקש עזרה. נוח אומר לו פעמיים מה הוא שומע בזה.
״הרגשת אשם בעצם הקיום שלך.
הרגשת אשם בעצם הקיום שלך.
קח את הזמן. לאט לאט. זה בסדר גמור.״
יוסף בוכה. מיד אחר כך עולה משפט של נסיה, בת זוגו, שנותן תשובה הפוכה לאשמה הזאת: היא מודה לו על עצם קיומו.
״מה אתה מרגיש בגוף?״
״תחושת בחילה נוראית. תחושה של מחנק, לוחצים לי על החזה, אני לא מצליח לנשום.״
״זה הזמן לעצור רגע ולנשום. מותר לך גם להקיא. זה מגעיל — וזו דחייה של שנים, לא של יום אחד.״
ואז יוסף מבין בעצמו שהבחילה אינה רק קשורה לאוכל. הגוף שלו מגיב לאמת קשה שסחב בתוכו שנים.
״יש לי כל הזמן בעיות עם אוכל, הקיבה שלי לא מצליחה להכיל.
זה לא האוכל.
אני נגעל ממה שיושב לי בבטן. מהאמת שיושבת בבטן. מהאנשים שאהבתי — ואולי חלק מהם אני עדיין אוהב.״
״עבר לי תשעים אחוז מהצורך להקיא. והייתי ממש שנייה לפני.״
״עברתי עם אבא שלי סוג של התעללות רגשית אלימה שיכלה להימשך שעות, והייתה תקופה שזה היה על בסיס יומיומי או פעם ביומיים. וכל שאר הזמן אני בבהלה ופחד אימים — מתי זה יגיע שוב.״
״אבא שלי צרח עליי — ׳אתה חושב? מי אתה שתחשוב?׳ — וזה הדהד לי במוח והפך להיות שד שמנהל אותך שנים.״
2:35 — הסוף
נוח שומע שמאחורי הגועל יש עוד רגש. הוא ממשיך לשאול עד שיוסף מוצא לו מילה מפתיעה: לא הקלה ולא שמחה — ניצחון.
״עוד תחושה? אני שומע עוד תחושה.״
ואז: ״ניצחון. בול. זה מה שחיפשתי. אני מרגיש את זה עליך.״
״פתאום אני קולט שכל מה שעברתי מולו גרם לי לבחור בדיוק בבחירות שהיו נכונות לי — לבחור בעצמי ולהישאר נאמן לעצמי.״
מרגע שנאמרה המילה ״ניצחון״, אותו עבר נראה אחרת. היציאה מהדת, הבחירה בנסיה ואפילו ההתמוטטות כבר אינן רק דברים שקרו ליוסף — הן גם המקומות שבהם בחר בעצמו.
״יוסף, ניצחת.
אתה יודע את זה שניצחת?
תן לעצמך את הרגע הזה.״
נסיה, בת זוגו של יוסף, שומעת מהצד ומאשרת שזה האדם שראתה בו מההתחלה. נוח פונה גם אליה.
״את המנצחת הגדולה מאחורה. את המנצחת על כל התזמורת.״
איך נוח עזר לזה לקרות
נוח דיבר גם כחבר שעבר חוויות דומות וגם כאדם שיודע לשאול, להקשיב ולא למהר לפתור. אלה שמונת הדברים שעשה לאורך השיחה.
לפני טענות גדולות נוח מספר מה קרא במחקרים. הידע לא נועד להרשים את יוסף, אלא לתת לו רשות להפסיק לחכות לאביו בלי להרגיש שהוא בוגד בו.
במקום להשאיר רעיונות באוויר, נוח נתן להם תמונה שאפשר לראות: הר מכוסה בטון, משפחה שמשלמת דמי חסות, מראה עקומה, מוצר בחנות ואדם שנדרש לוותר על יד כדי להישאר אהוב.
התמונות הפכו רגשות מעורפלים לדברים שיוסף יכול לראות, לתאר ולהחזיק.
לפחות שלוש פעמים נוח לא הסתפק בהסבר. הוא דיבר בקול האב הפוגע, בקול הילד שבתוך יוסף ובקולו של האב הבריא שיוסף היה צריך ולא קיבל.
יוסף הרגיש בזמן אמת שהדיבור הזה נוגע במקום עמוק ואמיתי, לא נשאר בגדר הסבר.
כשיוסף מציע לדמיין עימות עם אביו, נוח לא מכתיב לו תשובה. הוא מבקש ממנו לדמיין את הרגע ולהקשיב למה שעולה מתוכו.
במקום להמשיך לדבר על הרגש, נוח שואל היכן הוא מורגש בגוף. כשהבחילה עולה, הוא מזכיר ליוסף לנשום, מאפשר לו לעצור ומסביר שאין פלא שלוקח זמן להשתחרר ממה שנבנה במשך שנים.
כשיוסף אומר שהוא מאושר, נוח שומע שיש שם עוד משהו. הוא ממשיך לשאול עד שעולה המילה ״ניצחון״, ואז עוצר כדי שיוסף לא ידלג מיד לרגע הבא.
נוח סיפר על עצמו כשהסיפור יכול היה לגרום ליוסף להרגיש פחות לבד: על המטפל שעזב כשהקשר נעשה רעיל, ועל תרגיל שעשה מול המראה.
״עמדתי מול המראה ואמרתי: נוח, אני גאה בך. והיו לי דמעות בעיניים. אמרתי לעצמי: אני אבא שלך.״
נוח לא הציג כל מחשבה כאמת. כשהוא לא היה בטוח, הוא אמר זאת וביקש מיוסף לבדוק אם הדברים מתאימים לחוויה שלו.
יוסף תיאר התמוטטות וגועל. נוח שמע בתוך אותו סיפור גם הצלה עצמית: שוב ושוב יוסף בחר במה ששמר עליו, גם כשעוד לא קרא לזה ניצחון. יוסף סיפר סיפור של התרסקות — ונוח שמע בו סיפור של הצלה עצמית.
נוח זיהה עוד דפוס: הפחד מטיפול, האזהרות של האב מפני אנשים וההרגל של יוסף לצנזר את עצמו ביצירה — כולם גורמים לו לפקפק באנשים שעוזרים לו ובאמת שהוא רוצה לומר. — היא אותו מנגנון בדיוק, לא בעיה שיווקית.
המילים שנולדו בשיחה
אלה הרעיונות כפי שנוח ויוסף ניסחו אותם בשיחה, בשפה שלהם.
להתאבל אין פירושו לוותר על האב. פירושו להפסיק לחכות שיהפוך לאבא שיוסף קיווה לקבל.
מתחת להתנהגות מסתתרת בושה גדולה. ככל שהיא גדלה, האדם בונה עוד שכבות הגנה כדי שלא תיחשף. לכן עם השנים הוא עלול להיסגר ולהקצין במקום להשתנות.
לפעמים האב מגלה אמפתיה אמיתית, אבל רק כשמתחשק לו. דווקא מפני שהיא אמיתית באותו רגע, היא מעוררת תקווה ואז מכאיבה עוד יותר כשהיא נעלמת.
״אני אחמיא לך על דברים שאתה לא עושה, כדי שתעשה. אני אעריץ דמות שהיא לא אתה, עד שתהיה חייב להיות הדמות הזאת.״
המשפחה דומה לעסקים קטנים שמשלמים דמי חסות כדי שלא יפגעו בהם. מי שמפסיק לשתף פעולה נשאר לבדו, כי האחרים חוששים להיות הבאים בתור.
אדם מקטין את עצמו כדי לקבל אישור. במקום להכיר בערכו האמיתי, הוא לומד לתפוס פחות מקום ולהתבייש בגאווה בריאה.
האב מתאר את המציאות כך שהסיפור שלו נשמע אמיתי, ואילו החוויה של יוסף נשמעת מדומיינת. עם הזמן יוסף מתחיל לפקפק במה שראה והרגיש בעצמו.
״שמו לך מראה עקומה מול הפרצוף, ואתה מאמין שהאף שלך לא סימטרי.״
כשהילד קטן וחסר אונים, ההורה יכול להרגיש חזק ונחוץ. המאבק מתחיל כשהילד גדל, חושב בעצמו ומבקש להיות אדם נפרד.
״אתה מבחינתי קוקאין. אני מעשן אותך, ואחרי זה חוזר לדיכאון שלי — ואתה נשרף.״
יוסף ונסיה אינם אוהבים זה את זה למרות הפצעים, אלא גם בזכות האנושיות שנולדה מהם. קשר כזה חושף מי מסוגל להיות אמיתי ומי חייב להסתתר מאחורי מסכה.
״בוא ניתן אחד לשני את כל מה שהעולם מסרב לתת.״
במקום להמשיך לחכות שאביו יהיה גאה בו, יוסף יכול לתרגל את הקול הזה בעצמו: לעמוד מול המראה, לראות את עצמו ולומר את המילים שהיה צריך לשמוע.
החלק שנלחם כדי לשרוד ראוי לתודה. אחר כך אפשר לומר לו שהסכנה חלפה: כמו אדם שכבר נמשה מהמים, אבל גופו עדיין לא הבין שהוא נמצא על החוף.
אדם פוגע עשוי לזהות היטב אנשים פוגעים אחרים. לכן האזהרות שלו יכולות להיות נכונות — ובכל זאת לשמש אותו כדי להפחיד, לבודד ולשלוט.
״מי שגדל במשפחה רגילה לעולם לא יחווה את האושר שאתה חווה עכשיו מהיציאה. זה טעם שהם בחיים לא יטעמו.״
ואז השיחה מתהפכת
במשך שלוש שעות נוח הקשיב, שאל ועזר ליוסף לראות את סיפורו אחרת. בעשרים הדקות האחרונות יוסף עשה דבר דומה עבורו.
״כשאתה הקאת — גם אני במידה מסוימת הקאתי. כשהרגשת ניצחון — גם אני הרגשתי ניצחון. כשאני אישרתי אותך, אישרתי את עצמי.״
״כנראה שיש לי נשמה של מטפל.״
״אני שמח שאתה רואה בי את הנקודות האלה, ולכן אני יודע שאיתך אני יכול לעבוד — כי אתה באמת מבין את המשמעות של הערך שאני מביא.״
בסוף השיחה שניהם יצאו עם דבר חדש. יוסף עבר מאשמה לניצחון והרגיש את השינוי גם בגוף. נוח נכנס כחבר שכותב ספר ויצא עם תחושת ייעוד ברורה יותר. והחברות ביניהם קיבלה כיוון משותף. — הרגש המארגן של הסיפור התחלף, מאשמה לניצחון, והגוף השתתף. אצל נוח — הזהות התחדדה; הוא נכנס כחבר שכותב ספר ויצא כמי שגילה ייעוד. ובקשר — הם נכנסו כשני חברים ויצאו כשותפים לדרך.
״קיבלת את התת־מודע מנסיה ואת העיבוד השכלי ממני — שילוב שלא יכול להיווצר אחרת.״
הדברים שעוד מחכים
תשעה נושאים שעלו בשיחה, אבל עדיין לא הפכו להחלטה או לצעד מעשי.
מה אפשר לקחת הלאה
חמישה כיוונים מעשיים שעלו מתוך השיחה עצמה.
השיחה מציעה מבנה אפשרי לפרק: מתחילים בשאלה, מוסיפים ידע, עוברים לסיפור אישי, בודקים מה קורה בגוף ומסיימים כשהרגש מקבל שם חדש.
יוסף אמר ששיחה כזאת הייתה יכולה לשנות את חייו חמש שנים קודם. יש בחוץ אנשים שנמצאים היום במקום שבו הוא היה אז.
שלושה רעיונות למפגש כבר קיבלו בשיחה מילים וסיפורים: לאהוב גם את החסרונות, להבין את ההסכם שבקשר ולעבור מתחושת קורבן לתחושת ניצחון. נוח ויוסף לא צריכים להתחיל מדף ריק., ההסכם, והמעבר מקורבן למנצח. סיעור המוחות עם נוח לא צריך להתחיל מדף ריק.
השיחה יצרה שפה משותפת שיכולה לעזור להם בהמשך, להשתלב בספר של נוח ולשמש בסיס לתכנים שייצרו יחד.
אחרי השיחה הקודמת יוסף בנה לנוח דף שהפתיע וריגש אותו. גם לשיחה הזאת מגיע דף — הפעם לא רק כסיכום, אלא כמזכרת מהרגע שבו נוח אמר ליוסף שניצח, ויוסף הצליח לקבל זאת.
יוסף רוצה לכתוב, ליצור ולשתף באומץ, אבל עדיין חושש לחשוף את סיפור משפחתו בפומבי. אפשר להתחיל מול קהל שהוא כבר מרגיש בו מובן: אנשים שיצאו מהעולם החרדי.
החיבור בין הצעקה של האב לבין הבחירה של יוסף לחשוב בעצמו יכול להיות התוכן הראשון. ההחלטה אם להרחיב ולחשוף עוד יכולה לחכות.
בסופו של דבר
העבר של יוסף לא השתנה בשיחה. הלילה במגרש והצרחה של אביו נשארו כפי שהיו. מה שהשתנה הוא הסיפור שמחבר ביניהם: מאדם שאשם בעצם קיומו לאדם שבחר בעצמו וניצח.
השינוי לא נשאר רק במילים. יוסף בכה, הבחילה עלתה כמעט עד הקאה — ואז רוב הצורך להקיא עבר.
״שיחה כזאת הייתה יכולה לשנות לי את החיים
חמש שנים אחורה, מקצה לקצה.״